השופט א' ריבלין:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר), במסגרתו נקבע כי השינוי, שעשתה המערערת בהגדרת הסיווג "מבנה חקלאי" בצו הארנונה לשנת 1997, חורג מסמכותה ועל כן בטל.
המשיבה, חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, מחזיקה ומפעילה בית אריזה למיון, קילוף ואחסנה של אגוזי אדמה באזור חדרה. בין המשיבה לבין המערערת, עיריית חדרה (להלן: העירייה), נתגלעה מחלוקת בשאלת סיווג הנכס בו מחזיקה המשיבה. בעוד שהמשיבה סבורה כי יש לסווג נכס זה כמבנה חקלאי, טוענת העירייה כי הנכס אינו עומד בדרישות שנקבעו בהגדרת "המבנה החקלאי" בצווי הארנונה שהתקינה. מחלוקת זו נתבררה, לראשונה, בפני ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית של חדרה (להלן: ועדת הערר), שדנה בחיוב הארנונה של המשיבה לשנת 1996. באותה עת, הוגדר מבנה חקלאי בצו הארנונה של העירייה כ"מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי חקלאות". ועדת הערר קיבלה את עמדתה של המשיבה בקובעה כי:
"2. אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר במבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית. המחלוקת העיקרית היא האם עיסוקה של העוררת הינו שימוש לצורכי חקלאות אם לאו.
3. הועדה סבורה שעיסוקה של העוררת, במקרה דנן, הינו עיסוק המשמש לצורכי חקלאות וזאת לאור התיאור המופיע בהודעת הערר שלגביו לא חולק המשיב וחיזוק לטענה זו מוצאת הועדה במסמכים שצורפו להודעת הערר."
כך איפוא, שילמה המשיבה ארנונה, בשנת המס 1996, לפי התעריף שנקבע למבנה חקלאי בצו הארנונה של העירייה בשנת 1996. אלא שבצו הארנונה של העירייה בשנת 1997, שונתה ההגדרה שיוחדה למבנה חקלאי, באופן שמבנה מסוג זה הוגדר כ"מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי הגידולים החקלאיים באותו נכס בלבד". הואיל ואגוזי האדמה בהם מטפלת המשיבה מגודלים על ידי חקלאים שונים, ולא על הקרקע עליה ניצב המבנה בו מחזיקה המשיבה, חייבה אותה העירייה בתשלום ארנונה לפי התעריף שיוחד לנכסים מסוג "תעשיה, שירותים ומסחר".
המשיבה ערערה על חיוב זה, אך הערר נדחה על ידי ועדת הערר מטעמים פרוצדוראליים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, שאף הוא נדחה, בין היתר, מהטעם של העדר סמכות; עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ד' ביין) בפסק דינו כי המשיבה רשאית לפנות, בתובענה מתאימה, כדי להעמיד במבחן את חוקיות צווי המסים של העירייה לשנת 1998-1997 ואת סבירותם. לאור זאת, הגישה המשיבה עתירה מנהלית, לבית המשפט המחוזי, בה תקפה את חוקיותם וסבירותם של צווי הארנונה של עיריית חדרה, בין היתר, בשנים האמורות.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי קבע כי השינוי בהגדרת "המבנה החקלאי" בצו הארנונה צמצם עד למאוד את ההכרה במבנים שונים, המצויים על אדמה חקלאית, בחדרה כבמבנים חקלאיים, ובין היתר, הוציא מתחולתו של מושג זה את המבנה בו מחזיקה המשיבה. בית המשפט קמא בחן, ראשית, את השאלה האם יש בשינוי זה, בצו הארנונה של עיריית חדרה לשנים 1998-1997, משום פגיעה בלתי סבירה במי שנחשבו לבעלי מבנה חקלאי, על פי צו הארנונה של עיריית חדרה לשנת 1996. בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הובאה בפניו תשתית ראייתית מספקת, המצביעה על שינוי קיצוני או בלתי סביר, שמצדיק התערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לרשות מקומית בקביעת צו ארנונה. השאלה השנייה בה דן בית המשפט המחוזי, הייתה השאלה אם שינוי זה מהווה שינוי סיווג לפי תקנה 4(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997), תשנ"ו - 1996. בית המשפט פסק כי שינוי הגדרת "המבנה החקלאי" בצו הארנונה, שלא נבע משינוי בשימוש שנעשה בפועל בבית האריזה, כמוהו כיצירת תת סיווג חדש. שינוי שכזה, כך קבע בית המשפט, עומד בניגוד למטרת "חוקי ההקפאה". לאור זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את עתירת המשיבה וקבע כי לשינוי האמור לא יהיה תוקף לצורך חישוב הארנונה, שהוטלה על המשיבה בשנים 1997, ו- 1998. בית המשפט הוסיף כי אף שאינו קובע דבר לגבי שנות מס אחרות, חזקה על המשיבה, כרשות ציבורית, שתשקול כיאות את המתחייב מהאמור בפסק הדין גם ביחס בנוגע לשנים שלאחר מכן.
טענות הצדדים
3. ערעורה של עיריית חדרה מבוסס על שני נדבכים. הנדבך הראשון הוא דיוני; במסגרתו, טוענת העירייה כי בית המשפט המחוזי שגה כשדחה את טענתה לגבי השיהוי שנפל בעתירת המשיבה, וכי הוא התעלם מטענות הסף האחרות שהעלתה. לטענת העירייה, די בטענות אלו, לבדן, כדי להצדיק את קבלת הערעור ואת ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הנדבך האחר בערעורה של העירייה כולל טענות לגופו של עניין, באשר לחיוב הארנונה שהוטל על המשיבה בשנים הרלוונטיות לערעור. במסגרת זו, טוענת עיריית חדרה כי התוספת להגדרת המושג "מבנה חקלאי", בצו הארנונה של העירייה בשנת 1997, אינה מהווה שינוי כי אם הבהרה בלבד של ההגדרה הקיימת, וכי אין היא סותרת את תכליתם של דיני ההקפאה. לטענתה, הקשר שבין המבנה לבין הגידולים החקלאיים באותו הנכס הינו קשר בל ינותק. לחלופין, טוענת העירייה כי גם אם מהווה השינוי בהגדרה שינוי סיווג, הרי שהמשיבה אינה עומדת גם בדרישות הגדרת "המבנה החקלאי" כמשמעותה בצווי הארנונה בשנים שקדמו לשנת 1997. העירייה גורסת כי הנכס אומנם הוכר כמבנה חקלאי, כאשר היה בידיה של חברת יכין שעשתה בו שימוש חקלאי בפועל, אך משהושכר הנכס למשיבה שוב אין השימוש בנכס עומד בדרישות הגדרת "המבנה החקלאי".
המשיבה, לעומת זאת, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, צדק בית המשפט קמא משדחה את טענות הסף שהעלתה העירייה. לגופו של עניין, חוזרת המשיבה על טענותיה בפני בית המשפט קמא. לטענתה, החל משנת 1995 היא עוסקת באותה פעילות במבנה נשוא ערעור זה. לפני כן, כך לטענת המשיבה, שימש המבנה את "יכין חקל" במשך שנים כבית אריזה לפירות הדר, והוכר כמבנה חקלאי מבלי שגידלה "יכין חקל", או נדרשה לגדל, גידולים חקלאיים כלשהם על חלקת המבנה עצמה. בשנת 1996, הוכר המבנה האמור כ"מבנה חקלאי", בהחלטתה של ועדת הערר, ומאז, כאמור, לא השתנה השימוש שעשתה המשיבה במבנה. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, תיקון הגדרת "המבנה החקלאי" בצו הארנונה מהווה שינוי סיווג אסור.
נעמוד, ראשית, על טענות הסף שהעלתה העירייה. לאחר מכן, תיבחן שאלת חוקיותם של צווי הארנונה של העירייה לשנת 1998-1997.
טענות סף
4. העירייה העלתה טענות סף רבות בפני בית המשפט קמא, וביניהן טענות בדבר שיהוי, העדר סמכות עניינית, חוסר תום לב, העדר ניקיון כפיים, ומעשה בית דין. בית המשפט המחוזי דן בטענת השיהוי בהחלטה מקדמית נפרדת שתידון להלן, אך, ראשית, נקדים ונבחן את יתר הטענות המקדמיות של העירייה, בהן לא דן בית המשפט קמא.
טענתה של העירייה, בדבר העדרה של סמכות עניינית מופנית, כנגד טענות, שהעלתה המשיבה, לעניין גודל השטח בגינו חויבה בארנונה, בהודעת החיוב בארנונה לשנת 2000. לטענת העירייה, סוגיות אלה נתונות לסמכות ועדת הערר לפי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976. טענה זו אין לקבל. כיוון שבית המשפט המחוזי הגביל את גדר הדיון שערך לשנים 1998-1997, ולא דן כלל בחיובי הארנונה לשנת 2000, ממילא לא היה כל טעם בדיון בטענה זו של העירייה. גם טענתה של העירייה ביחס למעשה בית דין נוגעת לשנת מס שבה לא דן בית המשפט קמא - שנת המס 1995 - משכך, לא שגה בית המשפט כשלא דן גם בטענה זו. באשר לטענה בדבר חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, טוענת העירייה, כי המשיבה טענה בעתירתה כי קיים הסכם בינה לבין העירייה, לפיו החלטת ועדת הערר לגבי שנת המס 1996, תחייב את שני הצדדים, בכל השנים השנויות במחלוקת. טענה זו, לשיטתה של העירייה, הינה טענה שהועלתה בחוסר תום לב, שכן אותה טענה עצמה נדחתה על ידי כבוד השופט ביין, בתיק שנדון בפניו, בהיותה כללית וסתמית.
הואיל והחלטתו של בית המשפט קמא לא נסמכה, ואף לא הזכירה, את טענתה של המשיבה בדבר קיומו של הסכם, איני מוצא פגם בדחיית טענת הסף של העירייה גם בסוגיה זו. במאמר מוסגר יצוין, כי גם לגופו של עניין ספק בעיני אם עצם העלאת הטענה בדבר הסכם מהווה, בנסיבות המקרה, חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, המצדיקים סילוק על הסף של העתירה המנהלית.
שיהוי